מצוות הנחת תפילין

בגיל שלוש עשרה, מתחייב כל אדם מישראל במצוות. לפני כן הוא מתרגל ומתחנך, לקראת היותו מחוייב במצוות. כלומר בתאריך לידתו העברי הינו כבר בר מצווה לכל דבר, לפיכך המצוה הראשונה שהוא מחויב בה, היא מצות קריאת שמע של תפילת ערבית. אך עם שחר אנו נפגשים במצוה מעשית מאוד –מצוות הנחת תפילין.

ובכן לא נמצא בתורה שבכתב רמז לכך. על פי המסורת, הדברים נמסרו למשה רבינו בהר סיני. במשנה במסכת אבות פרק חמישי משנה כה' כתוב : "הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלוש עשרה למצוות". בר מצווה הינה הגדרה, המציינת את יום ההתחברות לקהל, לציבור, למניין, לחובת קיום המצוות וללקיחת אחריות אישית. יושם לב לא אומרים 'בעל מצוה', אלא בר מצוה-בן מצוה. כקשר בין אב לבן שלעולם אין אפשרות לנתקו.

השמחה גדולה לא פחות משמחת הלידה. שהנה, השקענו שלש עשרה שנים בגידולו של 'השתיל הרך' ועתה מתחילים לראות בעזרת ה' לא רק פרחים, אלא גם סימני פירות. על עניין זה מתכנסים להודות לה' שזיכנו בכך ולברך את חתן בר המצווה, שיזכה לעלות ולהמשיך בדרך הראויה לו, לתפארת המשפחה והציבור.

אמרו חכמים (קדושין לא) "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" דווקא מי שמצווה ומקיים, נחשב יותר, מזה שמקיים, למרות שעושה "בהתנדבות".
לכאורה נראה שההתנדבות עדיפה. באו חכמינו ומאירים שדווקא עדיף המצווה ומקיים. אם זכינו להיות מצווים, סימן שאנו ראויים לשליחות הזו. על כך שמחתנו. זה המקור לשמחה בחגיגת בר מצווה.
עיקר החגיגה היא עיצומו של היום, בו אנו זוכים להגדרה הזו. זוהי שמחה של מצווה. כאמור רק אם מלאו לו שלוש עשרה שנים.

No Comments Yet.

Leave a comment

X